בעבודותיה יוצרת ליאת אלבלינג מרחבים שהם פעמים רבות ציטוטים למקומות מוכרים לה, זכרונות מוקדמים או פרשנות לתצלומים אחרים המהווים לה השראה. היא מערערת את הנחות היסוד הבסיסיות של הצילום ומותחת את גבולותיו בשאיפה לחשוב על צילום במונחים של חומר, ועל חומר במושגים של זמן, ולנסות לתעתע בדפוסי החשיבה ולאפשר לדמיון לנוע במרחב בחופשיות.