פסל זה של אורי זמיר מבוסס על אבטיפוס של כלב שהוא הכלאה בין מיתולוגיה למציאות ובין עבר להווה. הלשונות של שני הכלבים משתרבבות ומסתבכות זו בזו, מה שמעורר תחושת שותפות גורל. אחד הכלבים גידם, גילוי שנעשה רק כאשר מתבוננים בפסל מצידו השני. אותו חוסר הוביל לתוצאה הרמונית ומנכיח את הקשר בין כאב לחיבור אמיתי.